סמל שיראל מור

בִּתם של עדנה (תמרה) ויורי (יהודה)
אחות של מיכאלה ומתנאל

שיראל נולדה ברעננה לזוג עולים ותיקים שעלו לארץ מאוזבקיסטאן ונישאו בארץ. אביה יורי יהלומן ואיש עסקים לשעבר, כיום גמלאי. אִימה עדנה מהנדסת בניין לשעבר, עשתה הסבה מקצועית לתחום הטבחות.

שיראל הותירה אחריה אחות ואח. מיכאלה הבכורה היא ציירת בתחילת דרכה, סיימה תואר ראשון באקדמיה לאומנות ולעיצוב "בצלאל". מתנאל הצעיר סַפָּר מוכשר.

אִימה של שיראל סיפרה שכאשר שיראל באה לעולם הייתה זאת מתנה עבורה לכבוד יום הולדתה הארבעים והייתה זאת הנאה צרופה עבורה לגדלה ולחנכה.

שיראל התחנכה ברעננה. היא למדה בבית הספר היסודי הממלכתי־דתי "אריאל" ובחטיבת הביניים "אמ"ית רננים". כשהגיעה לגיל תיכון החליטה שיראל לעבור למסגרת לימודים חילונית וליברלית ונרשמה לתיכון "מור מטרו ווסט". היא נרשמה בתחילה למגמת מוזיקה שכן הייתה פסנתרנית מחוננת. בהמשך החליטה להמשיך ולעסוק במוזיקה רק במסגרת לימודיה הפרטיים והיא עברה ללמוד במגמות פסיכולוגיה ותנ"ך מתוך כוונה להיות פסיכולוגית המתמחה בחקר המקרא בבגרותה.

שיראל ניחנה בחוש צדק מפותח ובנפש פילוסופית. כבר בילדותה היא הפגינה התעניינות יוצאת דופן בסוגיות שלא היו אופייניות לגילה. למשל בגיל שנתיים היא ביקשה להבין מדוע רואים בלילה את הירח ולא את השמש. כשהייתה ילדה גדולה יותר היא הכריזה שבבגרותה היא תהיה ראש ממשלה כמו גולדה מאיר וכך היא תוכל לחוקק חוקים שיגרמו לכולם להיות טובים...

שיראל הייתה אוטודידקטית. כשהייתה נערה החלה להתעניין בנפש האדם מהזווית הפסיכולוגית ומהזווית הרוחנית והדתית. בספרייה העשירה שלה ניתן למצוא ספרים כגון "אין מקום רחוק - עצות וסיפורים" של רבי נחמן מברסלב, "משפטי הרב קוק" של אסף פאסי, "תורה של הנפש - מסיפורי המקרא אל נבכי הנפש" של אילעי עופרן, "תיאור החיים בין הגלגולים" של ד"ר מייקל ניוטון, "החיים שנועדת לחיות, מדריך למציאת מטרך חייך" של דן מילמן. היא "מירקרה" בחלק מהספרים משפטים חשובים בעיניה או כתבה לצידם הערות לעצמה. למשל, "אני" או "אבא" לצד משפט שתאם קו אופי שלהם שזיהתה. הערותיה אלה מלמדות שהיא קראה בספרים אלה לצורך למידה מעמיקה.

לעיתים הלימודים בבית הספר שעממו אותה והיא העדיפה להישאר בבית וללמוד לבדה. מוריה מעולם לא נזפו בה על כך שכן הם ידעו שהדבר נובע מצורך להעמיק בלימודים בדרכה העצמאית.

למידה והרחבת הדעת תפסו מקום חשוב בחייה של שיראל. בחופשתה האחרונה מהצבא היא קנתה לעצמה ספרים בתחום הקבלה כחלק מתוכנית ההשכלה הרחבה שגיבשה לעצמה. היא התעניינה גם בקורס פילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה. לטווח הארוך, היא תכננה ללמוד באוניברסיטת רייכמן בהרצליה תואר ראשון בפסיכולוגיה ובהמשך ללמוד תנ"ך. היא הייתה מודעת לכך שהלימודים באוניברסיטה יקרים ולכן החליטה לגור בבית בתקופת הלימודים. היא הבטיחה להוריה שתבלה עימם בתקופה זאת.

שיראל התגייסה לצה"ל ב-31 ביולי 2022. כמי שבאה מרקע דתי הייתה לה האפשרות לבחור בשירות לאומי אך היא התעקשה להתגייס לצבא. היא ייחסה חשיבות לתרום למדינה דרך השירות הצבאי וראתה בגיוס לצבא הזדמנות לתהליך התפתחותה האישית.

שיראל בחרה להיות תצפיתנית וביקשה לשרת בגבול עזה. רצונה היה לא להתרחק מהבית ולהגיע בנוחות לחופשות. היא נהנתה מאוד מהבילוי בבית בחופשותיה, הביעה הערכה להשקעה של אביה בתשתיות הבית ונהגה להגיד שהיא מרגישה בחופשות אלה כמו במלון.

כמו בכל מסגרת, הצטיינה שיראל גם בצבא. היא התייחסה בכובד ראש לתפקידה ולכן ביקשה לעבור את מבחני ההסמכה רק לאחר שחשה מוכנה ובשלה לתפקיד.

בזכות אופייה המיוחד היא הייתה התצפיתנית היחידה במוצב שהמפקדים היו חברים שלה ולא שמרו על "דיסטנס" מולה.
שיראל לא ויתרה על עקרונותיה האישיים. לכן כשהציעו לה לצאת לקורס פיקוד היא סירבה שכן היה לה חשוב לשמור על יכולתה להתבטא בחופשיות ובביקורתיות בתחום המקצועי. היא חששה שתאבד יכולת זאת עם הקידום בדרגות. בשיחות חתך שנוהלו מדי פעם במוצב, החיילות היו מתבטאות לעיתים בצורה לא נעימה ושיראל הייתה מעירה להן על כך ודורשת שידברו למפקדים בדרך ארץ. כולן נהגו לציית לדברי התוכחה שלה.

באחת מנסיעותיה הביתה, בעת שהמתינה בתחנת האוטובוס, פגשה שיראל את שלמה נדב, חקלאי מקיבוץ כפר עזה, בעל עיטור מופת ממלחמת ששת הימים, סופר ומשורר. שיראל חזרה הביתה נפעמת מהפגישה, שכן לראשונה בחייה נתקלה במי שחוקר את סיפורי התנ"ך מזווית פסיכולוגית, תחום שכה עניין אותה. השניים שקעו בשיחה עמוקה ובסופה קיבלה ממנו שיראל במתנה את ספר ההגות שכתב "דבורה אחותי את". ספר זה עוסק בדבורה הנביאה.

שיראל הייתה במשמרת בחמ"ל ביום ששי, ה-6 באוקטובר 2023, עד שבת בארבע לפנות בוקר. עם סיום המשמרת היא נכנסה לתפקיד כוננית.

בעת שחדרו המחבלים לבסיס, היא הייתה בתוך החמ"ל. המחבלים השליכו רימונים לתוך החמ"ל וכך היא נרצחה.
שיראל נפלה בקרב ביום הולדתה העברי.

התכונה הדומיננטית שאפיינה את שיראל הייתה אהבת אדם ורצונה שהטוב ינצח את הרע. היא ביקשה להימנע מעימותים וטענה שהחיים קצרים מכדי לבזבזם על ויכוחים. לכן היא נקטה בגישה חיובית כלפי כל דבר ועניין וכמעט שלא הייתה במצב רוח רע. היא הייתה נדיבה מאוד ונחלצה לעזור לכל מי שהיה זקוק לעזרה.

שיראל הייתה פסנתרנית מוכשרת והיא למדה לנגן כ-11 שנה במסגרת פרטית. היא התמחתה במוזיקה קלאסית והופיעה בקונצרטים. היא הכריזה בבית שלמרות השקעתה בתחום זה, אין לה רצון להפוך את הנגינה למקצוע אך היא שמה לה למטרה להיות מורה לפסנתר לילדיה בבוא העת. שיראל אהבה לנגן במיוחד את יצירותיו של שופן שבעיניה היה רומנטיקן. לעיתים היא ניגנה יצירות של מלחינים אנטישמיים. היא עשתה זאת מתוך מודעות שיש להפריד בין היצירה לבין האדם שכתב אותה.

מורתה לפסנתר, רונית גלאי סנקביץ, סיפרה לגל"צ על תלמידתה האהובה במילים אלה: "נגנית מחוננת, מוזיקליות מתפרצת ומגע אלוהי על הקלידים. היא החלה את לימודי הפסנתר אצלי בגיל שמונה ודרך היצירות של גאוני המלחינים היא הביעה את עולמה הפנימי, הרגיש והחומל, לב חומל אפילו על בעלי חיים. ממני למדה לאהוב חתולים והצילה גורי חתולים מהרחוב שעד היום נמצאים אצל המשפחה. היא התמידה בנגינה עד הגיוס וגם בחופשות המעטות שהיו לה בבית היא המשיכה לנגן ולהתאמן - הפסנתר נתן לה אושר רב. ואני, אני זכיתי בתלמידה מוכשרת. יחסרו לי החיבוקים שלה, הנגינה שלה. היופי החיצוני שלה היה כשל נסיכה אקזוטית וכך גם יופייה הפנימי. אולי אם יש יקום אחר, טוב יותר משלנו וחומל יותר, שיראל ממשיכה שם לנגן על הפסנתר."

ניתן לצפות בנגינתה של שיראל לצד מורתה בדף האינסטגרם של גל"צ.

שיראל אהבה להתאמן בחדר הכושר ולבשל במטבח יחד עם אִימה השפית.

שיראל רקדה בנערותה ריקודי פלמנקו, בהשראת אחותה שרקדה גם היא.

לשיראל הייתה נפש מלאת חמלה. היא הצילה ארבעה חתולי רחוב וגידלה אותם בחצר הבית של הוריה. מאז נפילתה, אביה ממשיך לטפל בחתוליה האהובים.

שיראל אהבה לבלות עם חברים במסיבות ולרקוד וכן אהבה ללכת למסעדות.

היא אהבה גם לבלות בים ולהשתזף.

אִימה של שיראל ביקשה שיזכרו אותה אוהבת אדם ושוחרת טוב, נערה שהאמינה בערך האהבה וראתה בה דבר רוחני. לשיראל הייתה תפיסה מגובשת לגבי מערכת היחסים הנכונה שצריכה להיות בין הורים לילדיהם. היא האמינה במצוות כיבוד אב ואם והחליטה עקרונית שאל לה לריב עם הוריה ושעליה לקבל בהבנה את הגבולות שהם הציבו לה. היא האמינה שבמקרים של מחלוקות עליה לנהל משא ומתן עם הוריה בדרך ארץ ובמתינות. בזכות גישה בוגרת זאת היא עברה את גיל ההתבגרות כמעט ללא מתחים עם הוריה. שיראל שיתפה את חבריה בגישתה זאת וסייעה להם לצלוח את בעיותיהם בבית. כך, היא ייעצה לחברות כיצד לנהוג מול הוריהן שהיו בתהליכי גירושין וסייעה לחבר טוב "לצאת מהארון" מול הוריו.
שיראל ראתה בזוגיות של הוריה מודל לחיקוי ואמרה לאִימה שהיא מתכוונת לאמץ לעצמה את אורח החיים שלהם.

בחפציה של שיראל נמצא מכתב שכתבה לעצמה בכתב ידה ובו דברי עידוד עצמיים ומעצימים. בניסוחיה במכתב היא פנתה לעצמה בגוף ראשון ולעיתים בגוף שלישי. תוכנו של המכתב וסגנון הכתיבה שבו מלמדים על חוסנה האישי של שיראל ועל עוצמה פנימית שהניעה אותה. המכתב מעיד על כך שהיא הייתה מודעת לחולשותיה ולחוזקותיה והיא השכילה למנפן להמשך התפתחותה ולקידום הצלחתה האישית. להלן לשון המכתב הנדיר והמרגש:
"אז איפה הייתי?
התחלתי בטירונות מבולבלת אבל זורמת, נותנת לזמן לעבור ולחיים לזרום. הרגשתי שאני נבלעת, שלא שומעים אותי. הגעתי לקורס, קיבלתי עזה. שמחתי מאוד והרגשתי הקלה. אבל מה שאכל אותי היה הסגל הקודם. אבל עכשיו כשאני כותבת את זה, אני עדיין באותה גישה ונותנת לזה לקרות. Let it be. עכשיו אני בקורס (עם) קבוצת בנות ומוצאת את עצמי סוף סוף מרגישה שיש לי מה לומר ומה להוסיף, מרגישה שייכת ואהובה. לשיראל שתעלה לקו בעזה אני מאחלת לעוף רחוק. הציפיות מעצמי לשיראל שעולה לקווים זה לדעת את התפקיד בצורה טובה ולהרגיש בטוחה בו. מאחלת לעצמי שאסיים את הקורס בצורה הכי טובה שאוכל לעבור. אני רוצה לעלות לקו ולהרגיש שייכת. להרגיש שכיף לי ושכיף לי לחזור לבסיס ביום ראשון. מאחלת לשיראל שבעוד חודש להיות חזקה כמו שאת, כי את חזקה. ואל תפסיקי לחלום כי את מנצחת את עצמך תמיד. יש בך הכול. אוהבת אותך, שיראל ❤"

להלן דף הנצחה של YNET ובו דברים שנכתבו לזכרה ולכבודה של שיראל.

מאי חברתה של שיראל מקורס התצפיתניות שהייתה היחידה שהצליחה להימלט מהחמ"ל כתבה עליה:
"שיראל הייתה אחת במינה, אין עוד כמוה ולא יהיו עוד.
היה לה כל כך לב ענק ועצום ותמיד נתנה מקום לדעות שונות והקשיבה ונתנה את דעתה בצורה מכבדת.
תמיד הרגשתי בנוח לגשת אליה ולהתייעץ איתה בנוגע להכול, דברים בבית, בנים, בסיס, הכול.
שיראל הייתה חברה של כולן וכולן הסתדרו איתה. אין אחת שלא אהבה אותה. למרות שלפעמים הייתה שקטה, הייתה הכוכבת שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים.
כולן אהבו אותה, כולן כיבדו את דעתה, והיא הייתה חברה של המפקדות שלנו. לא ראתה את זה שהן מפקדות עלינו כשמשהו מפריע.
היה לה טעם מיוחד וכיפי במוזיקה ותמיד כשהיא הייתה שמה מוזיקה זה היה כמו מסיבה.
לשבת איתה מחוץ לחמ"ל אחרי משמרת היה כיף. תמיד היו מצטרפות עוד בנות או לוחמים או אנשים שפשוט עברו בחמ"ל.
היא הסתדרה עם כולם והתחברה לכולם. תוך רגע כולם הכירו אותה בגלל האופי שלה ובגלל ההומור המיוחד שלה."