סמל יעל לייבושור

בִּתם של גילי וחגי
אחות של עידו (בן 18) ותמר (בת 13)

יעל נולדה בירושלים בי"א בטבת תשס"ג, 16 בדצמבר 2002. היא בתם הבכורה של גילי, פסיכולוגית קלינית, ושל חגי, מהנדס אזרחי, מנהל מרחב ירושלים של המרכז למיפוי ישראל. כשהייתה בת חמש עברה עם משפחתה למושב גֵּיאָה הסמוך לאשקלון והייתה לדור רביעי למשפחת לייבושור במושב שהפך לבית עבורה.

יעל למדה בתיכון המקיף בכפר סילבר בכיתת מצוינות "מופת" וסיימה בהצלחה יתרה את בחינות הבגרות. היא הייתה צנועה בהישגיה ושמחה תמיד לסייע לתלמידים שמתקשים בלימודים.

יעל טובת הלב והחרוצה השקיעה את מרצה ואת זמנה בפעילות חברתית ובהתנדבות. היא הייתה חניכה בתנועת "בני המושבים" ובהמשך הייתה מדריכה בתנועה.

לאחר סיום בית הספר התיכון היא התנדבה לשנת שירות בחברה להגנת הטבע במצפה רמון.

עם תום שנת השירות ועד לגיוסה לצבא, היא התנדבה לסייע לחקלאים במושב בית הלל בצפון שם עבדה בתחום גידולי חסה וחצילים.

יעל התגייסה לצה"ל באוקטובר 2022 ושירתה בתפקיד תצפיתנית בחמ"ל נחל עוז. היא רצתה לשרת בחמ"ל קדמי זה שכן השירות בו היה מקצועי ותורם.

ליעל היו יכולות לימודיות גבוהות, משמעת עצמית גבוהה ורצון לעשות דברים "כמו שצריך". היא הביאה עימה נכסים אלו לצבא ועל כך זכתה להערכה רבה מצד מפקדיה.

החברות של יעל בצבא סיפרו שהן אהבו להשתבץ עם יעל למשמרות שכן סמכו על מקצועיותה ועל כך שתמיד תשמח לסייע להן. גם המפקדים של הגדוד ש"החזיק" את הקו העריכו את יעל. לתצפיתניות יש עמדה עם מספר, יעל היתה "פסקל 76". המ"פ של גולני נתן לה את הכינוי "פסקל 76 הכי טובה שיש".
יעל זכתה לשמוע ממנו מחמאה זאת עוד בחייה.

יעל אהבה מאוד את חברותיה לצבא, הן ידעו לייצר הווי יוצא דופן, הייתה ביניהן רעות והן דאגו אחת לשנייה.

בבוקר ה-7 באוקטובר 2023 הייתה יעל מוצבת במשמרתה בחמ"ל. מהצבא נמסר למשפחתה שתפקודה במשמרת היה פנומנאלי. יעל ראתה במו עיניה את 150 המחבלים שחדרו לתוך המוצב. היא הבינה את משמעות האירוע אך לא איבדה את קור רוחה. היא המשיכה להיות "העיניים של החיילים" והעבירה להם דיווחים ולוחות זמנים של חדירות המחבלים. תפקודה ביום זה העיד על רמת מקצועיות גבוהה ועל דבקות במשימה בנסיבות הקיצוניות שבהן פעלה. יעל נפלה במהלך הקרב על מוצב נחל עוז.

להלן דברים שכתבה אִימה של יעל על תחביביה ועל אופייה המיוחד:

"על יעל אנחנו אומרים תמיד שהיא נולדה במאה הלא נכונה – היא אהבה מאוד לרקום, זה היה תחביב אהוב ביותר שלמעשה היה הרבה יותר מתחביב, הוא ממש היה חלק ממי שהיא. יש ברקמה אלגנטיות כמו שהייתה ביעל, הרקמה הייתה חלק ממה שהיא הביאה לתוך חברות – היא רקמה סימניות לספרים עבור החברים שלה שאוהבים לקרוא, רקמה על החוגרים של החברים שלה פרפרים ופרחים (אם מישהו רואה חוגר רקום של חיילת דעו שהיא הייתה חברה של יעל), בקורס בצבא היא רקמה שקיות לכל החברות שלה, למי שכבר השתחרר מהצבא ונסע לחו"ל היא רקמה לו כיסוי לדרכון או פאץ' לתיק, היא רקמה מתנות יום הולדת. עוד בחייה הבנו שאחד הדברים שהיא עושה באופן מופלא זה לרקום חברויות. היא ידעה לבנות קשרי חברות עזים, קרובים ואותנטיים, היא הייתה חברת אמת – רגישה, קשובה, יודעת לשמור סוד (אבל ממש). היא הייתה זאת שמחברת את החבורה שלהם – חבורה שאת חלקם היא הכירה מיום שהיא נולדה והם עברו את כל הילדות וההתבגרות יחד. החברים קראו לה "יעלוב". אסנת חברתנו ספדה לה ואמרה שיעלוב זה חיבור בין YAEL ו LOVE. כשבצבא שאלו על החפצים שלה ביקשנו שיחזירו לנו חזרה רק את שקית הבד עם הרקמה שלה, אמרנו שאם לא מוצאים בגדים וכו' לא אכפת לנו, רק את שקית הרקמה. אבל לצערנו השקית נשרפה בחמ"ל.
יעל אהבה מאוד טבע ולטייל, והייתה מחוברת מאוד למדבר. לכן היא הלכה לשנת שירות בחברה להגנת הטבע בבית ספר שדה הר הנגב. זאת הייתה השנה המופלאה בחייה, שילוב של כל מה שהיא אהבה – מדבר, הדרכה, וחברים. אחרי השירות היא רצתה להתנדב להיות שמרצבית – אותם אנשים ששומרים על קיני הביצים של צבי הים עד לבקיעה שלהם ודואגים שהצבים לא יתבלבלו וכשהם בוקעים ילכו לים. החלום שלה היה לעשות את שביל ישראל ואנחנו אמרנו שנעשה את זה עבורה. יעלי הייתה אדם נטול אגו, אדם של אנשים, היא ראתה את האחר בצורה מופלאה והייתה מאוד מאוד אהובה גם על חברים שלה וגם בצבא. על הקבר שלה כתוב: אוהבת אדם. נושמת מדבר. רוקמת חברויות. אהובת כולנו."

יעל למדה בתיכון חקלאי והיא אהבה את התורנויות השבועיות ברפת שאליהן שובצה במסגרת חובות הלימודים.

העוגה האהובה על יעל הייתה עוגת מייפל. מתכון העוגה התפרסם בדף הנצחה באינסטגרם של מתכונים שהנופלים אהבו.

השיר האהוב על יעל היה "איילה" של יונה וולך בביצוע להקת עלמא. בלינק המצורף תיעדו בקסטינה הפקות את ביצוע השיר לזכרה ביום השלושים לנפילתה. 

לזכרה של יעל הוקמו אתרי הנצחה באינסטגרם ובפייסבוק. אימה כותבת לה כל יום באתר הנצחה שהוקם לזכרה. הלינק לאתר.

לינק נוסף שמנציח את יעל באינסטגרם.

משפחתה וחבריה של יעל ערכו צעדה לזכרה לאנדרטה לנופלי נחל עוז. הם ערכו גם מיצג מרגש במדבר לרגל יום הולדתה ה-21. ניתן לראותו בלינק.

לזכרה של יעל הולך ומתגבש פלייליסט של שירים ב-SPOTIFY. שם הפלייליסט: "יעליסט". הלינק.

מסע הלווייתה של יעל צולם ותועד ע"י ירון ויינשטיין. ברקע לסרטון המרגש שירתה של חווה אלברשטיין למילותיו של מוטי המר "רקמה אנושית אחת". הקישור לסרטון.

להלן ההספד שנשאה אמה של יעל בהלווייתה:

"פרידה מיעלי
הרגע הזה שפתחתי הלילה קובץ חדש במחשב, ואז אני צריכה לקרוא לו בשם. מקליקה - שמור בשם: פרידה מיעלי. ואז אני צריכה לבחור איפה אני שומרת את הקובץ הזה, איפה אני מאחסנת אותו? תגידו - לאיזה ספרייה במחשב שייכת הפרידה שלנו מהבת שלנו? האמת שהיא פשוט לא שייכת לשום מקום, כי כל הפרידה הזאת לא שייכת. מי פה עומד ועומדת היום ומאמין שאין יותר יעלי? מי עומד פה ומרגיש שזה שייך למשהו מתוך הדברים שהם חשבו שיקרו? מי יכול לאחסן באיזשהו מרחב אצלו שלעולם לעולם לעולם הוא לא יראה אותה יותר? לא יחבק אותה יותר? לא יראה את החיוך? לא ישמע את הצחוק? לא יטייל איתה? לא יראה אותה צועדת לה במושב? 'אימוש אני מוציאה את עצמי לסיבוב' היא הייתה אומרת. לא משנה כמה נפח אחסון נקנה גם בתוכו לא יהיה מקום לשום ספרייה כזאת כי זה לא שייך ולא מתאחסן. לטובת חברינו אגיד - זה, לא מתרצף.

ההלוויה הזאת היא הלוויה של קונצנזוס. אני חושבת שבין כל מי שנמצא כאן יש קונצנזוס שמדובר בילדה עם נוכחות מסוג אחר, שהיה בה משהו שאולי המילה הכי מתאימה לתאר אותו זה אמיתי ונקי וטוב - נטולת אגו, אוהבת עם כל הלב והנשמה, עם שמחה אמיתית ואור בעיניים. יש קונצנזוס על ילדה אכפתית במובן הכי עמוק וטהור של המילה. טובת לב לאנשים, לחיות ולסביבה. הרי איך צוציק הגיע אלינו? מישהו זרק אותו בכניסה לגן כשהיית בת 5, ואת ראית גור קטן בלי אימא שלו, בתוך קופסא, ואמרת לי 'אימא, בואי ניקח אותו' ומאז הוא היה אצלנו 14 שנה, רק רק רק בזכותך. כמה אהבת אותו, וכמה היה קשה לך כשהוא מת השנה.

יעלי בכל ימי חייה הייתה פעם אחת במספרה. לא, כי היא הסתפרה, חגי היה מושיב אותה על הספסל הסגול בבית ומספר. אז למה רק פעם אחת? כי זאת הפעם שבה אחרי שנה וחצי של הארכה מכוונת של השיער היא הלכה לתרום אותו. זה מפתיע אתכם? מניחה שלא. ההליכה לשנת שירות, ההתנדבות בחקלאות, הרצון להיות שמרצבית – למי שלא מבין ביעלית זה אומר שמירה על קיני צבים על חוף הים. כמה פעמים אמרת לי 'אימוש, במה אני יכולה לעזור לך?' ראית, בטוב ליבך ראית. תמיד אמרתי לך שביום שבו נולדת הפכת את העולם למקום יותר טוב.

אני חושבת, פה אני יותר זהירה, שיש כאן קונצנזוס שהיה בך משהו קלאסי ואלגנטי. יעלי, היית אולי קצת שייכת לזמנים אחרים בהיסטוריה - לדעתי הכי לתקופה של ג'יין אייר. תגידו, בחייאת, מי בימינו רוקם? יעלי שלי, רקמת מבחינה קונקרטית פרפרים על חוגרים של חברים, ולכל צוות המו"פ רקמת מתנות פרידה ולצוות היוזמה רקמת שלטים לדלת. רקמת לדודה שלך את הפרח האהוב עליה, רקמת לי את התמונה האהובה עלי, שלנו - את ואני רק על המכתש הקטן. וכשרצו לשמח אותך – אז הכינו לך שקית לרקמה וסבתא יהודית הייתה קונה לך חוטים, וקנו לך מספריים מיוחדות וקופסת תפירה. גם כשהיית בכוננות, ויש 4 שעות שלא עושים בהן כלום - היית יושבת ורוקמת ואני הייתי אומרת לך שאת זה עוד לא ראו בחמ"ל - חיילת רוקמת. אבל יעלי, רקמת גם דברים אחרים - רקמת מערכות יחסים אמיצות עם החברים שלך.
בעצם זה הזמן שאני צריכה לשנות ולהגיד – יעלוב, רקמת מערכות יחסים אמיתיות, אמיצות, כנות, תומכות עם החברים שלך שעם חלקם גדלת מגיל לידה ועם חלקם מרגע שהגעת למושב. הייתם חברים טובים, באמת. עם הפק"ל קפה בפרדס, והבילוי בים, ואצלנו למעלה, והמסיבות שמחלקן האוטו שלי סבל. והיו שיחות, הרבה שיחות, והתייעצויות והפקדתם אחד בידי השני והשנייה את החומרים הכי עדינים של הנשמה שלכם. ורקמת גם מערכות יחסים מיוחדות עם ההורים של החברים שלך שאוהבים אותך אהבת בת. רקמת קשרים שחשבנו שיהיו לכל החיים, עם החברים שלך בקומונה בהר הנגב, זאת שאחת לחודש היית אומרת לי – 'אימא, כמה זה היה נכון ללכת לשם, כמה זה היה מדויק לי, כמה זאת הייתה שנה שממשיכה לתת לי דלק כל הזמן'. יעלי, אהבת את האנשים ואת המקום, בכל הזדמנות חזרת לשם, למצפה, המקום הכי אהוב עליך בעולם - מכתש רמון. זאת עוד איכות שהיתה ליעלי - היכולת לדייק לעצמה מה נכון ומתאים לה ומה עושה לה טוב. רקמת קשר אמיץ עם בוני - הדובון האהוב עלייך בעולם, זה שסבא חנן וסבתא רחל הביאו לך. הוא פה איתנו, לא יכולת להיפרד ממנו, הוא עדיין נשאר אצלך בחדר, אז גם הוא בא להיפרד ממך.

רקמת קשרים עם החברות לסבב ועם הקצינה שגם הן העניקו לך שם – יעליז, בתוך תת תנאים רקמת הווי מדהים. בשיחה האחרונה שלך ושלי, שבה לקחתי אותך לתחנת האוטובוס, דיברנו על זה – על מה הצלחתם לייצר שם ואני אמרתי לך שאני חושבת שזה קשור לאופי שלך - לנוכחות המיוחדת שלך, זאת שמאפשרת לחבורות של אנשים להיות בגרסה הכי טובה שלך עימן. גם שם יש קונצנזוס כמו שקראו לך - פסקל 76 הכי טובה שיש. באמת היית הכי טובה שיש והם סמכו עלייך, ידעו שאת מבינה את גודל האחריות. זה לא סוד שלא היה לך פשוט שם בהתחלה אבל גם הלא פשוט הזה הוא מהמקום שהוא הכי את – הבנת באמת מה מוטל על הכף, הבנת לעומק מה זה אומר להיות במוצב ולדאוג לחיילים ולגבול של ישראל. בדיעבד, הבנת בעיניי יותר טוב מכולם, לכן נחרדת. אבל את כמו שאת אמרת לי – 'אני לא אסלח לעצמי אם לא אנסה להתמודד'. נשארת, התמודדת והיית הכי טובה שיש. בתוך סך הדברים של חייך אני חושבת שזה היה המקום הכי פחות מדויק לך, אבל את, באופן שבו את רוקמת דברים, הפכת אותו לשלך.

רקמת מערכות יחסים מיוחדות עם האחים שלך. את הענקת לעידו את השם 'ילד', ככה קוראים לו בבית, ותמרי העניקה לך את השם 'תיתי'. הייתם חבורה מופלאה, אהבתם את אותם דברים, היה ביניכם כל כך הרבה משותף וקרוב, והם יעלי כואבים מאוד מאוד את לכתך, את זה שאין להם יותר אחות גדולה. הם עוד לא מעכלים עד הסוף, כי זה באמת קשה לעיכול - מה זה אומר שחסרה לך אחות? תמרי שולחת לך הודעות בידיעה שלא תעני, אבל ככה היא מדברת איתך. לעידודי רואים בעיניים את הכאב הגדול והצער.

רקמת מערכת יחסים ייחודית עם אבא שנסחב איתך לטייל לכל מקום שרצית. מערכת יחסים של אהבה עמוקה מאז שהיית קטנטונת. חגי, חברים, הוא מקריא סיפורים מדופלם. לכל ילד יש את הסיפור שהוא הכי אהב שחגי הקריא לו - אצל יעלי זה היה הספר 'להוריד את הירח' על חולד שרצה להוריד את הירח וגילה שזה ממש מסובך. בזכות הספר הזה אבא היה אומר לך שהוא אוהב אותך עד הירח ובחזרה, וגם עכשיו כשהיית כבר יענו גדולה היינו אומרים לך שאנחנו אוהבים אותך עד הירח וחזרה. תמרי כתבה אתמול - אוהב אותך עד גן העדן וחזרה.

ואפרופו ירח. חברים יקרים שלנו, אבירות ואבירים. הערב ההוא שזכור לכולנו למרגלות הר ארדון, ממש לפני שנה. זה שבו יעלי נעמדה על סלע ונתנה לכולנו את הרצאת חיינו על כיפת השמיים. הרגע הזה סימל לנו - מה הייתם עבורה. נגלה שהדרכת כיפת שמיים לא הייתה הדבר שבזמנו יעלי הרגישה הכי הרבה ביטחון להדריך בו. אבל היא עמדה שם ונתנה הדרכה לפנתיאון - ואני אמרתי לעצמי שהיא הרשתה לעצמה להיות ככה, בפול ביטחון ונוכחות כי היא הרגישה מאוד מאוד בטוחה בחבורה הזאת, לנכוח. באמת, אף פעם לא שמעתי אותה מדריכה בכזה ביטחון. הייתם מרחב משפחתי ובטוח עבורה, היא אהבה אתכם ואתם אהבתם אותה. הייתם משפחה שנייה לה ואנחנו אומרים לכם תודה על זה.

רקמת קשר מיוחד מיוחד עם סבא ג'קי וסבתא יהודית. היה לכם את העולם שלכם שאנחנו לא היינו חלק ממנו - הייתם מנהלים את זה לבד. איזה ילדה מתקשרת כל יום לסבא ולסבתא שלה? איזה ילדה כשיש לה יום חופש נוסעת לבלות עם סבא וסבתא. ואתם הכרתם אותה, את מה שהיא אוהבת ורוצה והיא הרגישה את זה שיש לה עוד בית.

רקמת קשר איתי שבאמת קשה לתאר אותו במילים. שזירה עדינה של מערכת יחסים בין אימא וילדה שברור שהוא לא קשר חברי נטו אבל הוא הקשר הכי עמוק בעולם. היינו מחוברות מהפופיק. ידעתי את הסודות הכי כמוסים שלך כי אפשרת. ידעתי עלייך כמעט הכול - חוץ ממה שממש הקפדת שלא נכיר וזה – הפלייליסט שלך. כמה פעמים שמענו את המילים "אתן קופי". אני הייתי עונה - נכון, אבל שאת זאת מערכת הפעלה משוכללת יותר. נהגנו לומר שאם היה לנו שקל על כל פעם שהיו אומרים לנו את זה היינו מיליונריות. האמת שהיינו מליונריות - אין עושר גדול מזה בקשר בין אימא לילדה. הכרתי אותך באמת, היו לנו שיחות על הכול - אפשרת לי להיות, לתמוך, לחשוב יחד, להתלבט. חלקכם כבר שמע אותי אומרת את זה - אין בי שום תחושת פספוס על העבר. אני לא אומרת לעצמי 'חבל שלא... ' יש בי השלמה גדולה על מה שקרה בזמן שכן היה לי אותך בעולם הזה. על התפקיד שהיה לי בחייך ולתפקיד שהיה לך בחיי. יש רק שני דברים שכעסת עלי עליהם – שהורשתי לך את הרגל הרחבה שלי ושפתחתי לך מייל כילדה שהכתובת שלו היתה יעלילייב - אמרת לי 'עכשיו כל החיים זה יהיה יעלי' גם כשאני אהיה בת 30 ואשלח את המייל לאנשים הם יקראו יעלי - מה אני בת 4?'- איזה באסה שלא תהיי בת שלושים. איך בעולם הזה זה סביר - שלעולם לא אריח את ריח הבושם האהוב עלייך, זה שכבר לא מייצרים אותו, אבל שאנחנו במבצע ארצי השגנו את כל המלאי שנותר במדינת ישראל. איך יכול להיות שאקרא לך יותר מתחתית המדרגות ואת תעני לי?? איך זה סביר שאין לי אותך יותר??

כשקראתי את הפיסקה הזאת הרגשתי שאני לא מצליחה להעביר במילים את עוצמת הקשר בינינו. דעו, זה גדול ממה שאמרתי פה. ואז החלטתי שמותר לי קצת לוותר לעצמי ולהגיד - שעכשיו אני פשוט לא מוצאת את המילים האלה. הם יגיעו. בכלל, אגיד שגם חגי וגם אני מרגישים חזק מאוד את המתקפה של האובדן הזה על הנשמה שלנו וגם על הקוגניציה שקצת התרופפה בימים האחרונים. אתוודה ואגיד ששלשום נכנסתי למקלחת עם המשקפיים בלי לשים לב. קשה לשים לב כשללב קשה.

אני חושבת שמי שנמצא כאן יהיה בקונצנזוס שכולם אהבו אותך יעלי. באמת. זאת לא קלישאה. אמנם כתבנו במודעה 'יעלי אהובת ליבנו' אבל אנחנו יודעים שהיא גם אהובת ליבכם. מה שמשמח אותי זה שאני יודעת שידעת את זה. ידעת שאת אהובה על החברים שלך, על המשפחה שלך, על ההורים של החברים שלך, על המורים שלך שכל כך אהבו אותך וידעו שזה שאת בכיתה שלהם זה נכס, לא רק כי את כזאת חכמה ותלמידה מדהימה, אלא הנוכחות שלך עושה משהו אחר למרחב האנושי, לא משנה איפה את נמצאת. ידעת שאת אהובה ואהבת. אמרתי שאין בי תחושת פספוס על העבר, כי אני חושבת שידעת לחיות את החיים, חיית חיים מלאים וטובים ומדויקים לך, אבל יש לי תחושת פספוס על העתיד - כל האהבה הזאת שלך עוד לא הייתה עם בן זוג, את גם לא תהיי אימא וזה פספוס עצום לעולם. לא תמשיכי להפיץ את הטוב שבך. העולם פספס כשהלכת. אם כשנולדת הפכת את העולם למקום יותר טוב, מה זה אומר שקרה לעולם כשנהרגת? אני יודעת שבמחשב תהיה ספרייה עם תמונות וזיכרונות, אבל יום אחד היא תפסיק להתמלא, כי כבר נאגור הכול ולא יהיו יותר רגעים חדשים איתך, ואת זה אני פשוט לא יכולה להכיל. שנגמר, באמת נגמר, לא יהיה לנו יותר אפילו רגע אחד נוסף איתך.

יעלי, שינית את עולמם של כל כך הרבה אנשים, העברת אותם מסטטוס אחד בחיים לאחר. את היית הילדה הראשונה שלנו והפכת אותנו להורים, את היית הנינה הראשונה והפכת את סבתא אורה לסבתא רבתא, את היית הנכדה הראשונה והפכת את סבתא רחל וסבא חנן וסבתא יהודית וסבא ג'קי - לסבים. את היית האחיינית הראשונה והפכת את רוני ותומר ואסף ותומר לדודים. וגם את שאר המשפחה המורחבת שינית לסטטוס שאני לא יודעת איך קוראים לו באופן רשמי - אבל אני יודעת שנגעת בכל אחד ואחת מהם ואת גם אהובת ליבם. וגם עכשיו אהובה שלי שינית לכולם את הסטטוס – עזבו לרגע את הסטטוס הרשמי של משפחה שכולה ובעיני מה שגם אפשר לקרוא לו חברים שכולים. הסטטוס שלנו עכשיו הוא פצועים. חלקנו פצועים אנוש, חלקנו קשה או בדרגות פציעה אחרות, אף אחד לא עומד כאן היום בלי פצע בנשמה. 'כולנו רקמה אנושית אחת חיה - ואם אחת מאיתנו הולכת מעימנו, משהו מת בנו ומשהו נשאר איתה.'

תמיד נפלת. קראנו לך אופסי – 'אופסי נתקעתי בדלת', 'אופסי נפלתי בדרך'. החברים שלך מהקומונה זוכרים כמה נפילות אייקוניות בנחלים. זה תמיד השאיר לך 'כחולים' ברגליים שהחלימו. עכשיו נפלת. נפלת ולא תקומי. נפלת במילוי תפקידך, וגם על זה יהיה פה קונצנזוס, כי את תפקידך את עושה. הלוואי שהיה אפשר שתקומי מהנפילה הזאת, לחבק אותך ולצטט מהשיר שתמיד ציטטתי לך כשנפלת רגשית או פיזית – 'אני תפקידי לנגב לך את הדמעות'. עכשיו אני דומעת, יודעת שזה יקרה הרבה, כי כואב לי, ממש ממש כואב לי בלב. ל'כחולים' שיש לנו בנשמה עכשיו ישתנו במשך השנים הגוונים לירוק ולסגול, אבל אנחנו יודעים שהם לעולם לא ייעלמו, הם לא שטפי דם שייספגו, הם יישארו ונלמד לחיות איתם. את נפלת אבל אנחנו הבטחנו לא ליפול.

אנחנו מכירים את המונח 'שטח צבאי סגור', זה שלא משנה מה תעשה, אין כניסה אליו. בימים האחרונים אני עובדת חזק על זה שלא יגודר אצלי 'שטח נפשי סגור' - להשאיר את הלב פתוח לכל מה שהדבר הזה מביא איתו, להשאיר לב פתוח לפצע כדי שיוכל להגליד ושלא אחסם. מנסה לא לשים עכשיו חסם עורקים על הדימום כדי שלא תהיה לי בלב אחר כך חסימת עורקים.

אנחנו לא ניפול גם בזכות האנשים והנשים המדהימים שנמצאים איתנו, והם רשת ביטחון אמיתית עבורנו. אנחנו רוצים להודות לכם על כל מה שכבר עשיתם עבורנו בימים הנוראיים שעברנו ( חשוב להגיד שבתוך זה אנחנו יודעים שעל כולם במדינה עוברים ימים בלתי נסבלים, ושאף אחד לא נושם פה באמת ושגם לזה עוד יום אחד אתייחס ואדרוש תשובות, ותאמינו לי אדרוש). היו ימים נוראיים של אי ודאות מטורפת – היה קשה לקוות, לא לדעת למה כדאי לקוות, לדאוג כל כך. היו רגעים הזויים של דודים שלך שמסתובבים עם ה- DNAשלך, שמדברים עם כל העולם בחיפוש אחר קצה חוט. כמה קשה היה ללכת ברחוב ולדבר אלייך, לבקש שתחזרי. כמה פעמים כתבתי לך - בבקשה בבקשה תחזרי אליי. כל דבר קטן מזכיר אותך והלב סופג מכת ברק, מכת כאב. קשה להכיל את התובנה שברגע האחרון של חייך פחדת וששם לא הייתי איתך. מבטיחה לך ילדה שלי שעשינו הכל כדי להבין מה קרה לך, כדי להבין אם יש לנו דרך להציל אותך. לא היה לנו איך. דעי שאנחנו לא הפקרנו אותך, הפכנו עולמות כדי למצוא אותך, לא חיכינו לאף אחד, אבל את נהרגת במקום.

כולם בבית יודעים איזה זר פרחים אסור להביא לאימא אף פעם - זר עם גרברות. שונאת גרברות וברושים - מיום שהבנתי איך נראות הלוויות של אנשים צעירים. והנה אני פה ובטח עוד שנייה יניחו עליך גרברות.

אין מקום הגיוני לאחסן בו את לכתך. במודעה ששלח הצבא היום שום דבר בה כבר לא הימם אותי חוץ משלוש מילים: בת חגי וגילי. איזו בת היית. תמיד תהיי הבת שלנו, אהבנו ונאהב אותך תמיד עד הירח ובחזרה.

אוהבת אותך, אימא, אוהבים אותך אבא, אימא, עידו ותמר."

בדף הנצחה זה נעשה שימוש בקישורים שצוינו לעיל וכן בפרטים שפורסמו ב"כנס מדיה" בקישור שלהלן